Because

• ציור

בסוף קיץ 2005, בהודו, ישבתי בגסטהאוס קטן, במרפסת לבנה, צופה אל האגם הקדוש של פושקר, והקשבתי לBecause של החיפושיות בדיסקמן. המים מתחתי היו זרועים שברירי אור לבנים. דגים כהים, עצומים בגדלם, נפרשו לאורך הגדה, ממתינים למנחות אוכל בפיות נפערים ונסגרים. על מדרגות הגתות פרות השתרכו בעצלתיים וקופים קיפצו. באויר נישאו קולות תיפוף, תפילות וריחות קטורת. באגם ילדים השיטו סירות עלי בננה זעירות, מלאות פרחים.

חשבתי: אולי זה היום המאושר בחיי.

בסוף קיץ 2005, בירושלים, עינת ויתרה. היא נעלה את הדלת, ניתקה את הטלפון, שתתה וודקה ובלעה כדורים. מצאו אותה כמעט בזמן.

עינת היתה חברה שלי. היא היתה אשה חכמה וטובה ומופרעת וקשה ורכה. אהבתי אותה ושנאתי אותה והלכתי לאיבוד.

ציירתי אותה לראשונה כדי לנסות להבין או לעכל. לא הצלחתי.

ומאז המשכתי לצייר אותה שוב ושוב- מתוך כעס ועלבון על שבחרה לוותר על כולנו ועל כל מה שיכול היה להיות, ומתוך פחד גדול מפני האיום שטמון במעשה שלה. כי ההתאבדות היא אפשרות קיימת. אפשרות שמפחיד אותי להבין אותה ומפחיד אותי לא להבין אותה.

אני לא יודעת אם ואיך אצייר אותה שוב, אבל מאז שעינת בחרה למות השיר הזה, Because, הפסיק להיות שיר אהבה. הוא השיר עליה. כי ככה. בגלל שהעולם עגול. בגלל שהרוח גבוהה, בגלל שהשמיים כחולים, זה גורם לי לבכות.

ואני עדיין לא מבינה.