לנצח אנגנך

פורסם ע''י ב פברואר 25, 2010 in בלוג | ‏6 תגובות

מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות ציירת, אבל באוגוסט 1995, חודש אחרי שהשתחררתי, נרשמתי ללימודי משפטים. אף פעם לא נמשכתי לזה אבל חשבתי שזו החלטה בוגרת ובעיקר מעשית.

בין לבין נסעתי לסין. פגשתי שם בחור אמיץ ומאושר שבחר לחיות שם כי הארץ הזו הקסימה אותו. הוא למד אמנויות לחימה, רפואה סינית וקליגרפיה  כי זה מה שעניין אותו באמת, והוא הפך לי את העולם. חזרתי לארץ נרעשת (ושבורת לב) ונרשמתי לבצלאל.

הגעתי לירושלים נרגשת ומבוהלת. ילדה בת עשרים וקצת מבאר שבע שראתה הרבה מוזיאונים באירופה וידעה המון על אמנות הרנסאנס וימי הביניים וכמעט שום דבר על אמנות המאה העשרים. היו לי חלומות על וורמיר וס'רגנט אבל בבצלאל קיבלתי בעיקר את בויס ודושאן. למדתי המון, אבל כל הזמן נאבקתי על הזכות לצייר ולרגע לא הרגשתי בבית. ציירתי לבד, בעיקר מתוך תצלומי ילדות, וחפשתי שפה משלי.

אחרי ארבע שנים קשות ומתישות בהן למדתי איך לא לבכות בביקורות, החלטתי שהגיע הזמן ללמוד לצייר באמת. התקשרתי לישראל הרשברג וביקשתי להראות לו תיק עבודות. הוא עבר על כולו, מרוכז ושותק ובסוף אמר עשר מילים: את טובה. התקבלת, בתנאי שתשכחי את כל מה שלמדת עד עכשיו.

ניסיתי. זנחתי את הצילומים ואת הנרטיב וציירתי בבית הספר שלו יום יום מתשע עד ארבע, רק מהתבוננות, רק באור טבעי, רק מודל בפחם ובשמן. כמו המאסטרים הגדולים שהערצתי. חשבתי שמצאתי את מקומי, ולא הצלחתי להבין למה אני עצובה כל כך. לקח לי זמן לגלות  שגם השפה הזו, שפת הציור הקלאסי שכל כך כמהתי אליה,  לא היתה השפה שלי. לא ידעתי מי אני בתוך כל זה, והלכתי לאיבוד. שלוש שנים לא ציירתי.

ממה פחדתי כל כך?

לקח לי חמש שנים, זוגיות, תואר שני וילד להבין שאני ציירת ושאני רוצה וחייבת להיות. חזרתי. בשבילי השיר הזה של אלתרמן, מדבר בדיוק על זה, על התשוקה לצייר, על הכמיהה ליופי, על הפחד והבריחות והחיפוש המתמיד. שותת שקיעות של פטל. כמה צבע ועצב ויופי בתיאור קצר כל כך. כמה קשה ואמיץ להגיד דבר חדש על משהו שכל כל הרבה דובר וצויר וצולם וסופר בו עד שהפך לחומר נפץ של קיטש, ואיך אלתרמן מוכיח שאפשר. שקיעה, כאב, אהבה בדידות, ריק- הכל מותר. השותת הזה מצליח לרגש אותי גם בקריאה הארבע מאות. וגם הציור יכול לעשות את זה. הוא חייב.

כי סערת עלי, לנצח אנגנך                                 
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!

עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.

ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.

 

6 תגובות

  1. רלוקה
    3 במרץ 2010

    מקסים, מותק. כיף לקרוא אותך ומחכה לראות ציורים חדשים.

    Reply
  2. מיכל
    3 במרץ 2010

    תתחדשי – אבוא לבדוק כאן.. והכי חשוב: שיהיה לך בהנאה

    Reply
  3. מיכל
    3 במרץ 2010

    מרגש

    Reply
  4. מיכל
    9 במרץ 2010

    מקסים מענין ומהנה. מקווה שתמשיכי

    Reply
  5. מיה שילון
    30 במרץ 2010

    היי שירה,
    התגלגלתי לפוסטים שלך במקרה.
    אני מכירה את מאיה אחותך היכרות שטחית, וביום של חוסר מעש ובריחה מהמציאות מצאתי את עצמי משוטטת בפייסבוק לאורכו ולרחבו. כך הגעתי גם אלייך.
    רציתי לומר לך שהקסמת אותי. ביצירתיות, ברגישות, בהומור, בחכמה, במעורבות.
    תענוג לקרוא אותך.
    המשיכי ליצור ולייצר. אשמח להגיע לאחת התערוכות שלך.

    חג שמח,
    מיה.

    Reply
  6. שקיעתה של הזריחה | שירה גלזרמן
    13 בדצמבר 2011

    […] את הבלוג קראתי לו "שקיעות של פטל". בפוסט הראשון כתבתי על על התשוקה לצייר, על הכמיהה ליופי, על הפחד […]

    Reply

השאר תגובה