ג'נדר בנדר למתחילים

פורסם ע''י ב מרץ 23, 2010 in בלוג | ‏תגובה אחת

דויד קיבל פאה ישנה במתנה.

היא ג'ינג'ית, עם שתי צמות, קצת מתפרקת ומגרדת, והיא המשחק האהוב עליו ביותר כרגע. כשהוא חובש אותה הוא כבר לא דויד, אלא רונה, בת דודתו, ואנחנו הוריה. הוא מקפיד לדבר על עצמו בלשון נקבה בלבד, ומתקן אותנו כשאנחנו טועים. זה מתווסף לכל המשחקים האחרים שהוא משחק באותו זמן, ואז הוא נהגת אוטו זבל (חלום חייו), מלצרית, או רופאה.

בוקר אחד הוא בחר ללכת עם הפאה לגן. כשנכנסנו הוא ניגש לקבוצה של בנות ששיחקו  ואמר: "שלום, אני ילדה חדשה בגן, וקוראים לי רונה". הן לא היו צריכות אפילו שניה כדי להסתגל, לפנות אליו ולדבר עליו בלשון נקבה: תראי, אמרה אחת מהן בהתרגשות לשניה, יש  לה צמות כמו שלך בדיוק!

אז נכון,  זה לא  קשור בהכרח למגדר, וסביר שהן היו מקבלות אותו כקיפוד או רכבת באותה מידה, אם זה מה שהיה בוחר להיות באותו יום. ועדיין, ריגשה אותי עד דמעות הידיעה שקיים זמן בחיינו שבו הכל פתוח ומותר לנו להיות כל מה שאנחנו רוצים ובוחרים להיות. בלי שישפטו אותנו, יקטלגו או יצחקו,  ואפילו לא נדרשים מאמץ או תקופת התסגלות. כשיכולת הקבלה המופלאה והפשוטה הזאת נמחקת, בידי אנשים שגם הם איבדו אותה מזמן, נולד גהינום. אבל  יש נחמה בידיעה שבראשית הדברים, השלמים, הלא מקולקלים, אנחנו פשוט יכולים להיות מה שאנחנו מרגישים שאנחנו, וככה בדיוק יאהבו אותנו.

1 תגובה

  1. רונית
    2 במאי 2011

    את כותבת נפלא. מסכימה לגבי הגיל. איזה יופי.

    Reply

השאר תגובה