תחנות- חלק א

פורסם ע''י ב אפריל 3, 2010 in בלוג | ‏6 תגובות

יש משהו נורא מוזר וחשוף ברגע הזה. הציורים שלי, שהיו עד עכשיו איתי לבד בסטודיו, תלויים בגלריה. חיפשתי והמצאתי ובראתי ואהבתי ושנאתי ונאבקתי איתם לבד ופתאום הם שם, מול הרבה אנשים, שאת חלקם אני בכלל לא מכירה, ושחושבים עליהם מחשבות שאין לי שום שליטה עליהן. כשאני הולכת הביתה הם נשארים שם, בלעדיי. חלקם, או אולי כולם,  לא יחזרו הביתה בסוף, ואולי לא אראה אותם יותר. ואני רוצה בזה, כמובן, אבל גם לא.

כבר שבוע שאני רוצה לכתוב על התערוכה החדשה שלי ולא מצליחה. זו תערוכה קבוצתית, הראשונה שלי בגלריה קבועה, ולכן זו גם הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני מציגה בבית. אני מנסה לעזור לעצמי לסדר  את המחשבות והרגשות ולהפוך אותם למילים. אני לא מצליחה. אני כותבת על משהו אחר בנתיים, על כמה מהתחנות בדרך לכאן.

הרטרוספקטיווה של מייפלתורפ בוויטני, 1988

הייתי בת שלוש עשרה, גרנו באולבני ולמדתי צילום בבית הספר. אמא שלי שמעה שיש תערוכת צילום מרתקת בוויטני. לא שמענו על הצלם הזה לפני כן, אבל היה חופש,  אז נסענו לניו יורק. עמדנו בכניסה לאולם, אמא שלי באמצע, אחותי ואני מכל צד שלה, עדיין לוחצות לה חזק את היד מהרכבת התחתית. מולנו  היה צילום  ענק בשחור לבן של גבר שחור, עירום,  אדיר ממדים עם זין תואם המונח על קרש חיתוך. היד שלו, המונפת מעל, אחזה בסכין קצבים. אמא שלי החווירה. היא ניסתה למשוך אותנו לכיוון אחד מצילומי הפרחים שלו,  אבל אנחנו התעניינו יותר בצילום של פיסטינג שהיה ממש ליד. לקח לאמא שלי עוד חמש דקות להתעשת ואז היא הניחה יד אחת על כל זוג עיניים וגררה אותנו החוצה. לא התקוממנו על הצנזורה הפתאומית. היינו המומות מידי (והייתי עושה אותו דבר במקומה היום), אבל עשר הדקות שביליתי שם הספיקו כדי להותיר עלי רושם עז ולהחרת לי בזכרון לתמיד- גודלם העצום של הצילומים, ההאסתטיקה הקרה והנקייה שלהם, וכמובן הסיטואציות המצולמות, שעד אז לא ידעתי על קיומן בכלל, לא כל שכן בתוך מוזיאון לאמנות.  בלי שום רמז לקיומו בספריית בית הספר ובלי גוגל, נאלצתי לוותר על מייפלתורפ לכמה שנים. כשהתבוננתי שוב בצילומים ההם, הפעם כסטונדטית שנה א בספרייה בבצלאל, הסיטואציות  היו מובנות (מעט) יותר משהיו לילדה בראשית גיל ההתבגרות, אבל לא פחות קיצוניות, ועדיין, באורח פלא, אסטתיות להפליא. ואז הבנתי את הגילוי שהרעיש אותי אז, בגיל שלוש עשרה, לפני שידעתי לקרוא לזה בשם: שאסתטיקה, אם רוצים, אפשר למצוא או להמציא בכל דבר בעולם.

ציורי האדם הקדמון בלאסקו, צרפת, 1992

כיתה י"ב, טיול משפחתי אחרון לפני הצבא. טיילנו בצרפת ונסענו לראות את המערה שאבא שלי דיבר עליה בהתרגשות כל אותו שבוע. בצדק, הסתבר. הקירות והתקרה היו מכוסים בציורי חיות נהדרים, ריאליסטיים לחלוטין, בני יותר משבע עשרה אלף שנה. המדריכה הסבירה  שהיו  לציורים כל מיני מטרות, מהעברת אינפורמציה ועד פולחן דתי, אבל אני ידעתי שמתחת לכל זה הם פשוט רצו לצייר. הרגשתי מאד קרובה אליהם, אל הציירים הקדמונים האלה, שבסוף יום מתיש של ציד וליקוט פירות בחרו ללכת למערה ולצייר את זה, ושהיו מוכנים להתאמץ כל כך ולכתוש שורשים יום שלם בשביל לצייר ביזון. ואז, בדרך החוצה, רגע לפני שנפרדנו לשלום, סיפרה המדריכה שהמערה האמיתית נמצאת לא רחוק משם, וכדי שלא תפגע ותהרס מהפחמן הדו חמצני שאנחנו פולטים מותר רק לאנשי מקצוע בודדים להכנס אליה. השאר, ואני בינהם, מבקרים בהעתק מדויק לחלוטין, שהם גאים בו מאד.

נפגעתי עד עמקי נשמתי. אני עומדת פה נרגשת ועושה בונדינג עם האדם הקדמון, בלי לדעת שהוא אפילו לא היה כאן, ואני בעצם בדיסנילנד. למה בכלל נסעתי עד צרפת? הרי אם זה לא הדבר האמיתי, יכלו לבנות את ההעתק בבאר שבע באותה מידה (רעיון לא רע, אגב). ובעצם, למה לא גם וגם? ואולי גם בפרנקפורט, או קהיר?  לא הכרתי עדיין את ולטר בנימין, אבל את השאלות שלו, מסתבר, כבר כן.

לוסיאן פרויד במוזיאון תל אביב, 1995

השתחררתי, חזרתי מסין והתחלתי להכין תיק עבודות לבצלאל. המורה שלי גרה בתל אביב והייתי נוסעת אליה כל יום שישי לצייר ולדבר על אמנות.  קצת הערצתי אותה. היא גרה שתי דקות משנקין, בדירה חמודה עם סטודיו גדול עמוס בציורים וספרי רפרודוקציות והיו לה סיפורים מאד מעניינים על אמנים ויצירות שאהבה.  גרתי אז  בבאר שבע, השתעממתי נורא, וכל השבוע חיכיתי לזה. יום שישי אחד היא הודיעה לי שהיום לא נצייר ולקחה אותי לראות את לוסיאן פרויד במוזיאון תל אביב.

לא  הייתי מוכנה לזה בכלל – הדוגמנים הגרומים והדוגמנים עבי הבשר, עצובים, חשופים ופגיעים. הבדים הענקיים. הפלסטיות הבשרנית, המופרעת והחיה כל כך של משיכות המכחול, של העור. הצייר הזה, שלא הכרתי לפני כן, הופך לדוגמנים שלו את העור ומצייר עליו את כל הזכרונות שלהם, הטובים והרעים. כשהם עירומים העור שלהם לא מצליח לכסות את הבשר שלהם, וכשהם לבושים הם עדיין עירומים. הם נראו כל כך ריקים ומותשים מהמאמץ. אף פעם לא הרגשתי כך קודם, תיעוב ותשוקה יחד, וידיעה ברורה שהצייר הזה יכול לראות לי את הנשמה.

היו תקופות שזה היה הדבר שרציתי יותר מכל – לדעת  לצייר ככה. שהתכלת התת עורי החולני הזה, הצהוב הקדחתי שבעיניים ואלף גווני הוורוד הבוהק, הפורח, הסמוק והדמי הזה יידעו לצאת גם מהמכחולים שלי. היום אני מרגישה קצת פחות קרובה אליו מבעבר, אבל עדיין, כשיש כתם שאני לא מצליחה לפתור או לפרק ומשיחת מכחול שאני לא יודעת איך להפיח בה חיים, אני חוזרת לציורים שלו.

בפעם הבאה- מפגש אינטימי עם ואן גוך ובריטים צעירים בברוקלין.

6 תגובות

  1. אוהד
    3 באפריל 2010

    את מהממת . מרגש להצטרף לסיור הזה בתוך הנפש שלך . מחכה לסיבוב הבא . כיף גדול ועונג להכיר אותך .

    Reply
  2. תמר
    3 באפריל 2010

    טקסט מדהים.
    אם כי אני מוחה על הדרתי מתערוכת מייפלת'ורפ. אני זוכרת את האירוע היטב.

    Reply
    • שירה גלזרמן
      4 באפריל 2010

      באמת לא זכרתי שהיית שם. מוזר. זה אומר שלאמא היו רק שתי ידיים ושלוש זוגות עיניים לעצום. ושראית את מייפלתורפ בגיל שש. המממ.

      Reply
  3. מ.ב
    4 באפריל 2010

    כתוב היטב ומחזיר אותי לחוויות דומות מפעם,תודה :)

    Reply
  4. יעל
    5 באפריל 2010

    שירהלה', אני התרגשתי מאוד לקרוא את הטקסט והעונג שלי היה רב. את לא רק מוכשרת בצורה בלתי רגילה את גם יודעת לבטא בצורה נפלאה ומיוחדת את תחושותיך . ממש אהבתי!

    Reply

השאר תגובה