תחנות- חלק ב

פורסם ע''י ב אפריל 30, 2010 in בלוג | ‏תגובה אחת

מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם, 1997.

מכיוון שהארוע הבא יכול באותה מידה להכנס גם לרשימת חמש הפדיחות של חיי, אציין לזכותי שהייתי רק בת עשרים ואחת. ושזו היתה הפעם הראשונה שלי באמסטרדם. ושמעולם לא פגשתי מגוון מרשים כזה של נרקוטיקה.

כמו כל חובב אמנות צעיר שיש לו ניצנים של ארון ספרי רפרודוקציות וקרא בנעוריו את התאווה לחיים, זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי ציורים של ואן גוך. חיבבתי את הציורים וסיפור חייו נגע לליבי, אבל לא יותר מזה. סיימתי את שנת הלימודים הראשונה בבצלאל וטיילתי באמסטרדם עם ידיד שבניגוד אלי, לא הרגיש חובה לנסות את כל ארבעה עשר סוגי המריחואנה שהיו בתפריט. וגם מאפינס. לקח לנו יום אחד להתעייף עד מוות זה מזו, ובבוקר השני באמסטרדם מצאתי את עצמי (מילולית, אגב) לבד במוזיאון ואן גוך. הייתי המומה. שום דבר לא הכין אותי לפגישה עם המקור. הרפרודוקציות הדהויות והנדושות שפגשתי באינספור חנויות פוסטרים, חולצות וספלים הפכו לנופים חיים וקורעי לב, מערבולות של צבע בתנועה אקסטטית, אימפסטו סמיך וחי. יכולתי להרגיש את השמש הקופחת של דרום צרפת על ראשו ואת עלבונו הצורב מול הכסא הריק של גוגן.           now I think I know, what you tried to say to me, חשבתי. כל כך רציתי להגיד לו שהבנתי, להגיד לו תודה על כל היופי הזה, ולחבק אותו חזק. מכיוון שזה לא התאפשר טכנית, ניסיתי לעשות את הדבר הכי קרוב לחיבוק שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע – ללקק את אחד הציורים. השומרות לא ראו את המחווה שלי בעין יפה, והביקור הסתיים בטרם עת, אבל לואן גוך ולציוריו המופלאים שמור מקום גדול בליבי. ועד היום אני משוכנעת שאם הוא היה שם הוא היה מרשה לי.

Almond Branches in Bloom‭, ‬Vincent van Gogh

 

סנסיישן בברוקלין, 2000

את ראש השנה האזרחית החדשה  של תחילת המילניום ביליתי עם דלקת ריאות בחדר מיון בפילדלפיה, עם ארבעים מעלות חום וצלע סדוקה מרוב שיעול. הפעם הראשונה שיצאתי מהבית היתה ישר לניו יורק, לתערוכה המדוברת ומחוללת השערוריות הזו. למרות כותרות העיתונים הדרמטיות, דווקא המדונה של כריס אופילי והרוצחת הסדרתית של מרקוס הרווי לא זיעזעו או עניינו אותי במיוחד. אני כבר לא זוכרת מה ראיתי קודם, איך היה החלל מסודר או איפה עמדתי, אבל אני זוכרת את התחושה ואת ההפתעה – לעבור מחדר לחדר ולגלות כל כך הרבה יצירות אמנות מסוג שלא הכרתי קודם.  דווקא בגלל אהבתי הגדולה לגויא,  לא הייתי מעיזה לנסות ליצור גרסה משלי למשהו שלם כמו סדרת תחריטי "זוועות המלחמה" שלו. האחים צ'פמן העזו, ואני גיליתי איך אפשר לקחת חומר אחר, יומיומי וסתמי כמו יציקה פלסטית של בובות חלון ראווה, ולהפוך אותה למשהו שהופך את הבטן, אולי בגלל ההקשר המקורי ואולי בלי קשר אליו.

great deeds against the dead האחים צ'פמן
Great deeds against the dead- The Chapman brothers

כאן גיליתי גם את הפסלים המשונים של רייצ'ל וויטריד, רוחות הרפאים של החפצים הרגילים, הפכים תחומים בקווים ישרים, האין שהופך ליש, היופי שנחבא במקומות שלא חשבתי להביט בהם.

One Hundred Spaces – Rachel Whiteread

 

קשה לי לומר שאהבתי את יציקת הראש המטורפת של מרק קווין , שאסף במשך חמישה חודשים דם מגופו עד שהיתה בידו כמות הזהה לכמות הדם הכוללת שבגוף, ויצק אותה לתבנית קפואה של ראשו, אבל הוקסמתי לחלוטין מהרעיון. זה היה קצת מצחיק וקצת מטריד, המקרר עם הראש המוזר הזה שצף לו שם, כלוא ונראה כמו יצור תת מימי, שדומה לאדם אבל לא ממש אדם, עוצר את נשימתו מתחת למים.

Marc Quinn-self

אחרים לא סבלתי מהרגע הראשון, כמו הפרובוקציות המתאמצות והאלימות של דמיאן הירסט וההתחכמויות המאוהבות בעצמן של טרייסי אמין, אבל בנשים הענקיות, העצובות עם העור החי, השקוף וחשוף של ג'ני סאוויל, ובפסלים מכמירי הלב, הגדולים והקטנים מידי של רון מואק התאהבתי מייד. את התחושה שהם עוררו בי, שלא הצלחתי לתאר ולכנות בשם, לקחתי איתי חזרה לירושלים, לעבודה על תערוכת הסיום בבצלאל שהתקיימה חצי שנה מאוחר יותר. שברירית ופגיעה כמו פסל אביו המת של רון מואק, המונח על הרצפה כמו גוזל שקוף, ועדיין חסרת שם, היא מלווה אותי גם היום.

רון מואק, אבא מת

 

ג'ני סאוויל

 

הסטודיו הראשון מחוץ לבית, 2010

אחרי לבטים קשים נאלצתי לוותר על שני הסטודיואים שרציתי. הסתבר שלחלונות היפים ולנוף נלוו בעלי בתים וחוזים הרבה פחות אטרקטיווים. הסטודיו החדש שלי לא היה אהבה ממבט ראשון. הייתי צריכה לבנות קיר מפריד ולפתוח לי דלת, והיה לי קצת קשה לדמיין איך הוא ייראה בסוף, כשכל הארגזים של הדיירת הקודמת ייצאו, וכשהוא יהיה לגמרי שלי.

עכשיו הוא שלי. יש לו תקרה גבוהה וחלונות ענקיים, שמכניסים פנימה אור מושלם, רוח, קצה צמרת של עץ וציוצי גוזלים. יש לי את כל המרחב  שאני צריכה, לרוץ קדימה ואחורה, לצייר ולרקוד, לתלות את כל הרעיונות שלי על הקיר, מילים ותמונות, לעבוד על עשרה ציורים במקביל, בכל גודל שמתחשק לי, ואחר כך לנוח על הספה, לשתות קפה עם השכנה בסטודיו ליד, ולחזור לצייר. אין כאן כביסה או כלים בכיור שמזכירים לי את קיומם בחוסר סבלנות, ואין כאן שום דבר שהוא לא שלי. כי הסטודיו הקודם, בבית שלי (שלמרות הכל קצת היה לי עצוב להפרד ממנו) לא היה רק קטן מידי. הוא היה הפחד. פחד להגיד שאני מוכנה כבר להכנס לזה כל כולי, להגיד בקול שזה מה שאני רוצה, שזה לא זמני, שזה לא עד שנצטרך את החדר למשהו אחר, (ומה יהיה כשיהיה עוד ילד), שהציור מספיק חשוב כדי שיהיה לי חלל משלי, שמוקדש כל כולו רק לזה. וזה כל כך לא ברור מאיליו.

אני מרגישה כמו שהרגשתי כשעברתי לגור לבד בפעם הראשונה- קצת כאב בטן ואושר גדול.


1 תגובה

  1. אורי
    3 במאי 2010

    ללקק ציורים זה לא יפה.
    רק רציתי לאחל לך שהסטודיו החדש יהיה עוד שלב טוב ומוצלח בדרך הנהדרתשלך. גם אם אני לא יכול לעלות לראות תמונות חדשות, אני רוצה.

    Reply

השאר תגובה