Million Dollar Baby

פורסם ע''י ב מאי 28, 2010 in בלוג | ‏תגובה אחת

לפני כמה שבועות אמר לי בחור אחד, מסת שרירים עצומת ממדים ונעימת הליכות, שהסיבה שלמרות שבבסיסו הוא אדם מהיר חימה הוא מצליח להשאר שליו ולהמנע מעימותים פיזיים היא האימונים היומיים שלו באיגרוף. פתאום הבנתי שזה בדיוק מה שאני עושה. לא מעט אנשים שמכירים אותי, אבל לא מאד קרובים, מוצאים חוסר התאמה מסויים בין החיים הנורמטיביים שאני מנהלת, חיים די בריאים ומאושרים בסך הכל, לבין העצב בציורים שלי. במקרה הטוב הם לא מבינים מאיפה זה מגיע, במקרה הפחות טוב זה נראה כמו צביעות, בחירה קרת רוח בנושאים שאולי יש להם יותר סיכוי למשוך תשומת לב.

אבל בעצם המשוואה היא פשוטה – יותר ציורים, פחות התקפי חרדה. כמו אתמול, למשל. קמתי במצב רוח רע שהתפתח בהמשך היום לערבוביה של עצב וכעס, מהסוג שלא מאפשר לי לחצות את אלנבי (משימה לא קלה בשבילי גם בימים רגילים) בלי להצטער עד דמעות על חצי מהאנשים שראיתי, ולשנוא עד מוות את החצי השני. בימים כאלה אני מרגישה כאילו נולדתי ללא עור. כל כאב יכול להרוג אותי. רוב הזמן, הכלים שרכשתי עם השנים מאפשרים לי לעבד את הכאב ואפילו להתעלם ממנו, אבל בימים כאלה אני רואה ישיש בוהה בשדרה או קוראת כתבה על פרות המופרדות מעגליהן הרכים ביום לידתם, ומרגישה כמו אטלס של צער העולם. ולא רק צער העולם, כמובן. צערי שלי, שלפעמים סיבתו לא ידועה לי בכלל,  מתיש  אותי כל כך, עד שאני לא מצליחה להזכר בכלל בימים האחרים, הרגילים, בהם  אני מלווה עם אורי את דויד בשדרה, כשהוא לומד לרכב על אופניים, או מכינה חלה עם צימוקים לשבת.

בסטודיו החדש יש לי קיר ענק, לבן וריק, שעליו אני פורשת את כל הרעיונות שלי בו זמנית. תלויים שם עכשיו ענן של פתקאות צהובות וחמישה עשר צילומים, ארבעה עשר מתוכם מפליקר של אנשים זרים. כרגיל, חוץ מחיבור מיידי אינטואיטיבי לתחושה כמעט אמורפית, אין לי מושג למה בחרתי בהם. בשבוע שעבר חברה באה לבקר אותי בסטודיו, ולא הצלחתי להסביר לה מה מעניין אותי בצילומים האלו, למה דווקא הם או מה משותף להם. היום הבנתי: הנערה שמסתפרת בניגוד לרצונה, החברה שעזבה לתמיד, הבחור והבחורה שמצטלמים לפרידה, הבחורה שלא רצתה שיורידו לה את החולצה – הם כולם אני. כי זו הקללה שלך והמתנה שלך, אמר לי פעם איש חכם. גם ברוח מושלמת של מאי וגם בחמסין של סופת חול ופיח, את תמיד נוסעת בחלונות פתוחים.

1 תגובה

  1. רוני
    28 במאי 2010

    וחולפת על פניהם. הכי חשוב זה לחלוף על פני החלונות, לא?
    איזו רשימה חזקה על הכח של האמנות בחייך.
    לפעמים אני תוהה על עניין האמן המיוסר, המטורף. כי גם אני מוציאה את כל הרעש הזה בכתיבה, ואחר כך מרכיבה פאזל עם הקטנה, עושה שיעורים עם הגדולים, מכינה נודלס בסילאן.
    כואב לחשוב שיש מי שכל העשייה הזו אינה מצליחה להקל עליו כלל.

    Reply

השאר תגובה