פיגומים

פורסם ע''י ב דצמבר 19, 2010 in בלוג | ‏10 תגובות

שמונה חודשים עברו מאז קבענו תאריך לתערוכת היחיד, ואני יורדת לראשונה מרכבת ההרים. שבוע לא הייתי בסטודיו. הכרחתי את עצמי לא לבוא. כתבתי ונחתי וחשבתי ורק עכשיו נחלשה הסחרחורת.

הבית שלי מסודר תמיד. לכל דבר יש מקום ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה. בציור זה הפוך. לפחות בהתחלה. הרעיונות שלי שרויים באי סדר, אסוציאטיביים, מתחלפים,  קופצים, סותרים זה את זה, מלהיבים אותי לשניה ומשעממים אותי דקה אחר כך. חיפושים אינסופיים באינטרנט מניבים קירות מכוסים בצילומים וסקיצות שאני משוכנעת שעובדים מצוין יחד, והנה, בדיוק ככה זה שלם ועל הצילומים האלה תתבסס התערוכה, הכל כבר כאן, ואני עוד לא באמת מבינה מה הקשר ביניהם ומה הקשר שלהם אלי ומה רציתי להגיד אבל משכנעת את עצמי ואחר כך מבינה שלא ומורידה מהקיר חלק ומחליפה וחוזר חלילה.

יש דימויים שאני מבינה מה משך אותי אליהם בהתחלה, מן התרפקות על תוגה קרה, קצת דוני דארקו וקצת אקי קאוריסמקי. אחרים פחות. אספתי ואספתי והתחלתי לצייר, סוף סוף.  אבל מכיוון שעדיין לא הבנתי מה אני רוצה להגיד, עוד ועוד ציורים הגיעו לפח או כוסו מחדש בצבע לבן. לאט לאט התחלתי להתמקד, ומקיר שנראה בערך כמו זה (בסיבוב הבא אזכור לצלם)-

התחילו להוולד ציורים.

מזה, למשל-

נולדה הבחורה הזו, שאני לא מכירה אבל היא בעצם אני, בת עשרים ושתים. הפשטתי אותה לכל כך הרבה כתמים עד שהתפרקה לגמרי, כמוני בינואר ירושלמי קפוא מגלחת את הראש שיכורה ובוכה, עם בחור שלא אהב אותי חזרה. וכמו בריטני, ששברה לי את הלב בצילומים ההם כשהיא גילחה את הראש. ידעתי שהיא הרגישה בדיוק אותו דבר.

והגיע גם הבחור הזה, שכמוני כבר כל כך התכונן וכל כך רוצה ובו זמנית מבועת מהרגע שיסתובב ופניו אל האולם והקהל לא ימצא בו עניין או גרוע מזה, לא יהיה שם איש.

אחריהם הגיעה הנשיקה, ציור אח לאלכס,

וגנטנביין

ופאיתון

 

חמישה בסך הכל.

ואליהם כבר נקשרתי, ואותם כבר אהבתי, וראיתי בהם את ההתחלה, הציורים הראשונים בתערוכה שלי. אבל האחרים שהגיעו בעקבותיהם התחברו זה לזה אבל לא אליהם. הם רצו רק להיות לבד עם עצמם. הקירות נראו כמו רצף אסטציטיבי, אסופה כמעט מקרית, ולא הבנתי למה זה קורה. עד שקיבלתי עצה קשה וחכמה- תוציאי אותם מהסטודיו. כעסתי ואפילו נעלבתי. עד שפתאום הבנתי.

כל מה שצויר אחר כך נבנה על גבם ונולד בזכותם. הם הפיגומים שלי. ועכשיו הם כבר יכולים לשחרר ולתת לילדים שלהם ללכת לבד.

כדי לראות את הציורים שכן יהיו בתערוכה תצטרכו לחכות ולבוא לתערוכה (31.3.11, גלריה שי אריה בתל אביב). בנתיים, כשאני סוף סוף מתחילה להבין מה אני עושה, אני מוכנה לעלות לרכבת ההרים לסיבוב הבא.

10 תגובות

  1. רוני
    19 בדצמבר 2010

    אני בטוח אבוא. מחכה.

    Reply
    • שירה גלזרמן
      19 בדצמבר 2010

      אני אשמח מאד (ואת עדיין מוזמנת לביקור סטודיו…)

      Reply
  2. יעל
    19 בדצמבר 2010

    מקסים! אני ממש אוהבת לקרוא אותך

    Reply
  3. יעל
    19 בדצמבר 2010

    והציורים… אה…הפיגומים…אחלא פיגומים. מלאי השראה וכישרון

    Reply
  4. Noa
    19 בדצמבר 2010

    נראה יופי!! איזו התרגשות. הלוואי ואצליח להגיע לארץ. המון בהצלחה ותהני מהמנוחה.

    Reply
  5. יפעת
    25 בינואר 2011

    הגעתי במקרה..אני נפעמת יש בציורים שלך משהו מכמיר לב…והבריטני הראשון,סיפור חיי גם…
    עכשיו אשאר

    Reply
  6. פיגומים לכל מטרה
    24 במרץ 2011

    מקסים !! תודה רבה.

    Reply
  7. גלעד
    13 באפריל 2011

    הייתי בתערוכה שלך. הציורים חזקים מאוד. השפיעו ונגעו בי. אהבתי את העדינות מול החייתיות , השליטה והאיבוד שליטה , החיים והמוות . במיוחד אהבתי את הציור של הילדה והחיה פשוט נתקעתי עליו אני חושב שבגלל שהוא מכיל "הכל" והכל משתלב בתוכו. וכמובן גם הדוב – החיה הגסה שנדרשת לשליטה המופלאה והעדינות על החבל וכמובן אהבתי את הפוחלצים ואת בריטני…תודה

    Reply

השאר תגובה