המנון לאהבה

פורסם ע''י ב יולי 17, 2011 in בלוג | ‏7 תגובות

ישנן תמונות שלא ראיתי מעולם, אבל נצרבו לי בנשמה.

אחת מהן היא התיאור של השוטרת ההיא בלארמי, וויומינג, שנקראה למקום בו מצאו את מתיו שפארד קשור לגדר. פניו, היא סיפרה, השטופות בדמו, היו אדומות לגמרי, חוץ משני פסים לבנים, בודדים. אחד על כל לחי. סימני הדמעות.

כשקראתי את זה לראשונה התמונה הזו רדפה אותי בחלומות. עם הזמן היא נמוגה, הטשטשה קצת. תמונות זוועה אחרות הגיעו במקומה והן מתחלפות תדיר. לא קשה להדיר שינה מעיני השנים חולפות ואני מתבגרת, אבל העור שלי לא מתעבה איתן. לפני כמה חודשים, כשגליה יהב שאלה אם אני רוצה להשתתף בתערוכה שהיא אוצרת, "הוצאה להורג", התמונה ההיא חזרה.

התחלתי, קצת באובססיביות כהרגלי, לשוטט באינטרנט. בכתבות, ספרים, סרטים ושירים שנכתבו על מתיו שפארד. אחר כך עברתי לסיפורי זוועה על פשעי שנאה אחרים, שיהיה על מה לחלום. בסוף הגעתי לזה

הם היו בני שמונה כשהוא נרצח. בני שש עשרה כשהוציאו אותם עצמם להורג. הצילומים האלה הדהימו אותי, לא רק בגלל המובן מאליוזוג נערים שמוצאים להורג בתליה בגלל שהם אוהבים זה את זה. הם הדהימו אותי כי זה אפילו לא מוסתר. זה לא נראה כמו צילומים שצולמו בחשאי. זה קורה בגלוי וזה קורה עכשיוידעתי שזה קיים, ועדיין, התמונות האלה. שנראות כמו סטוריבורד. איך מעכלים את זה. הנה, כאן מספרים להם את הבשורה, כאן מובילים אותם לגרדום, כאן מכסים להם את העיניים, והנה, כאן הכל נגמר. והפנים שלהם. ילדים.

במשך כמה חודשים התמונות האלה היו תלויות על הקירות של הסטודיו שלי. ציירתי אותן שוב ושובבצבעי מים, צבעי שמן, צבעי עפרון, בדיו. אפילו מגזרות נייר עשיתי. לפעמים, כשצילום כלשהו נמצא איתי זמן רב, תלוי על קיר הסטודיו, הוא הופך לאוסף של קווים וכתמים. כי אי אפשר שהוא יכאיב לי, יפעיל אותי רגשית כל הזמן. אז לפעמים אני מכבה קצת. ואז אני הופכת לפועלת טכנית. נחה קצת ומדליקה חזרה. את הצילומים האלה לא הצלחתי לכבות. כל יום כשהגעתי לסטודיו הם חנקו אותי. התיזו לי מי קרח על הפנים. כאילו אני רואה את זה בפעם הראשונה. הם ילדים, איך זה יכול להיות. בסוף החלטתי לרשום אותם ככה, כמו שהם, לנקות את הקומפוזיציה למינימום ולהשאיר רק את מה שחשוב באמת. את העיניים המכוסות. את ההשלמה שמעבר לחרדה ולייאוש. את התליין, שרק את העיניים שלו רואים. שאולי הוא ילד בעצמו. ואולי אפילו גם הוא הומו.

המנון לאהבה קראתי לזה.

תערוכת "הוצאה להורג" נפתחה (ונסגרה כבר) ותערוכת היחיד שלי נסגרה כבר במאי. הקירות בסטודיו התחילו להתמלא בצילומים ורעיונות לציורים חדשים. המון נשיקות. רובן של גייז. כרגיל לקח לי קצת זמן להבין למה הן שם ולמה אני רוצה לצייר אותן. שזו פשוט תגובת נגד לילדים ההם באיראן. שאני מנסה לחגוג את האהבה. את הסקס. את חופש הבחירה. את זה שעם כל החרא שיש פה זה עדיין מותר. המנון לאהבה, אבל באמת.


7 תגובות

  1. Doron Shamia
    17 ביולי 2011

    יש בלוגים שאתה שמח שרשמת לפניך

    Reply
  2. רוני
    17 ביולי 2011

    הייתי פה בבוקר, קראתי בנשימה עצורה, קישרתי בפייסבוק ובטוויטר והלכתי.
    אבל מהבוקר הם לא יוצאים לי מהראש. לא התלויים ולא המתנשקים. פוסט מדהים, שירה. נורא קשה ונורא יפה.

    Reply
  3. מאיה
    18 ביולי 2011

    קראתי ועלו לי דמעות בעיניים. מטלטל, מזעזע, מרגש.
    שנדע להרבות טוב בעולם.

    Reply
  4. נעמה
    19 ביולי 2011

    את "הוצאה להורג" לא ראיתי. תערוכת היחיד הייתה נפלאה. פוסט מצמרר ומרבה יופי. תודה.

    Reply
  5. rikyc1
    20 ביולי 2011

    אלוהים, איזה פוסט מטלטל. עכשיו גם אותי זה לא יעזוב

    Reply
  6. רותי
    21 בדצמבר 2011

    תודה.

    Reply
  7. גלית
    21 בדצמבר 2011

    תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.אמן

    Reply

השאר תגובה