שקיעתה של הזריחה

פורסם ע''י ב דצמבר 13, 2011 in בלוג | ‏2 תגובות

ההורים שלי הכירו בהפגנה של הפנתרים השחורים. עד היום אני לא מבינה מה אבא שלי עשה שם, שישה ימים אחרי שעלה לארץ, אבל שלוש שנים אחר כך אני נולדתי, לבית שהיו בו שני גזירי עיתון מצהיבים דבוקים למקרר. האחד היה השיר המפורסם של מרטין נימלר. השני היה שיר קטן של לואיס דודק:

My two dogs
tied to a tree
by a ten-foot leash
kept whining and howling for an hour
till I let them off.

Now they are lying quietly on the grass
a few feet further from the tree
and they haven't moved since I let them go.

Freedom may be
only an idea
but it's a matter of principle
even to a dog.

חוץ מללמד אותי על חופש ועל צדק, וחוץ מלסחוב אותנו להפגנות כל החיים (למעשה רוב ילדותי חשבתי שכשהורים רוצים לפגוש את החברים שלהם הם הולכים להפגנה) הוריי לימדו אותי שהפוליטיקה והחיים-חד הם. כשהייתי בת שמונה בערך, הדודים שלי החליטו לעבור לגור בהתנחלות. הוריי הודיעו שהם מאד מצטערים, אבל אנחנו לא חוצים את הקו הירוק. הדודים בתגובה אמרו שאם כך אז גם הם לא יבקרו אותנו. המשפחה המורחבת סערה וגעשה. אתם קורעים את המשפחה, האשימו. אתם מערבים את הפוליטיקה בחיים האישיים.

נורא כעסתי אז על הוריי. התגעגעתי לבת הדודה שלי, שאליה הייתי קשורה במיוחד, ולא הבנתי למה הם עושים לנו את זה.

היום אני יודעת שזה לא יכול היה להיות אחרת. שהייתי עושה בדיוק את אותו דבר במקומם. ועדיין, בשנים האחרונות חיפשתי דרך להפריד, להרחיק. הייתי עייפה מידי, פסימית מידי, סטודנטית מידי, אמא מידי. כשפתחתי את הבלוג הזה תכננתי לכתוב בעיקר על אמנות, על תהליכי עבודה ומחשבה שקשורים בציור שלי, וקצת על דברים מסביב. אבל הדברים מסביב הלכו ותבעו יותר מקום.

הסטודיו שלי ממוקם בלב התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אני לא יודעת איך, וגיליתי שאני גם לא רוצה, להותיר את הזונות הכבויות, הנרקומנים, הקבצנים והנכים שאני רואה כל בוקר, מחוץ לסטודיו. הם מחלחלים לאיטם לעבודות שלי, שהופכות פרטיות ופנימיות פחות ופחות. מבקשי המקלט על מדרגות הכניסה לבניין שלחו אותי להתנדב ברופאים לזכויות אדם, הגזענות המשתוללת והדמוקרטיה המתפוררת שלחו אותי לכתוב על זה ואפילו לדבר בוועדה בכנסת.

גזירי העיתון ההם, שהעתקים שלהם תלוים עכשיו אצלי בסטודיו, שולחים אותי לצייר את זה. או לפחות לנסות.

ואז הם לקחו אותי/אדריאנה 2011

כשפתחתי את הבלוג קראתי לו "שקיעות של פטל". בפוסט הראשון כתבתי על על התשוקה לצייר, על הכמיהה ליופי, על הפחד והבריחות והחיפוש המתמיד. על הדימוי הנהדר הזה של אלתרמן, שותת שקיעות של פטל. אבל כבר הרבה זמן שאין לי חשק לכתוב על ציור ועל יופי.

על שקיעות דווקא כן.

2 תגובות

  1. yael
    14 בדצמבר 2011

    פוסט מקסים הלב נשבר הדפסתי לי את השיר אני אתלה על המקרר עד שיצהיב (מה מקורו של האיור?)

    Reply
    • שירה גלזרמן
      14 בדצמבר 2011

      תודה. (:
      לא יודעת על איזה איור מדובר-
      אם התכוונת לרישום שמופיע בפוסט "ואז הם לקחו אותי/אדריאנה" אז הוא שלי. (כל האמנות באתר, אלא אם מצוין אחרת, היא שלי. כשאני מעלה עבודה של מישהו אחר אני נותנת קרדיט או מציינת שאני לא יודעת של מי זה)

      Reply

השאר תגובה