תהיי רצינית

פורסם ע''י ב פברואר 26, 2012 in בלוג | ‏19 תגובות

על שפת המדרכה שכבה אישה מקופלת. אנשים שחלפו לידה האטו קצת, בדקו אם היא נושמת, אבל לא עצרו. היא נשמה והמשיכה לשכב, מכנסיים מופשלים למחצה, רגל ויד בתוך שלולית ביוב על הכביש.

כבר שנתיים שאני עוברת כאן כמעט כל יום בדרך לסטודיו. חולפת על פני הפגר המבאיש של התחנה המרכזית הישנה ועל פני האנשים שמזריקים לאור יום על מזרנים רקובים ואחר כך משלשלים בעמידה. משם אני חוצה את הכביש לרחוב הגליל, לפינה של הנשים בזנות. בהתחלה הייתי עוברת לצד השני. הרגשתי נבוכה כשהסתכלתי ואטומה כשלא הסתכלתי. אחר כך התחלתי להגיד שלום. בהתחלה עם העיניים, אחר כך עם הפה. עם הזמן התחלתי לזהות פרצופים. את הגבוהה עם המחשוף הענק והקארה ספרות זולה, את הרזה התזזיתית עם הצחוק המוזר ואת זו שתמיד בגופיה ויחפה גם בינואר.
ועכשיו את זו ששוכבת מוטלת על המדרכה.

התקשרתי למד״א וחיכיתי. גברים במכוניות בנסיעה איטית נעצו בי מבטים שואלים. אחרים ניגשו ושאלו כמה. מחנות הסקס שמאחורי האישה השוכבת יצא גבר והביט בי ובה חליפות. הנחתי שהוא הסרסור שלה והתרחקתי. הוא לא היה. אחרי כמה מבטים הוא ניגש אלי:
״התקשרת לאמבולנס? טוב מאד. לא ידעתי מה לעשות. אני מנסה לעזור להן ולא יכול. נותן להן להכנס לחנות שלי, להשתמש בשרותים, לשטוף פנים, לנוח. אבל הן נרקומניות. כל הזמן חוזרות לרחוב. זה מה שהן בחרו.״
הצבעתי עליה:
״אתה לא באמת מאמין שמישהי בוחרת בזה.״
דיברנו קצת. על חוק הפללת הלקוחות (״זה רק יסבך את הענינים״) על איך בחורות מגיעות לרחוב (״אז למה היא לא עוזבת?״), על מבקשי המקלט שמסביב (״הם מסכנים אבל עניי עירך קודמים, לא?״) הוא היה נורא ידידותי. שלוש פעמים הציע לי קפה.
הגבוהה עם הקארה התקרבה:
״למה התקשרת לאמבולנס? אין מה לעזור לזותי, היא תתעורר לבד, אין לך מה לעשות בחיים?״
הגיע שוטר. אחריו הגיע האמבולנס. החובש לבש כפפות וניער אותה. היא התיישבה על שפת המדרכה והתחילה לבכות, בצעקות ומשיכות אף קולניות. כמו ילדה.
״הרביצו לך?״
״עוף לי מהעיניים!״
״אנסו אותך? את רוצה לבוא לבית חולים?״
״ לא שמעת מה אמרתי? לכו מפה ועזבו אותי כבר!״
החובש צחק, זרק את הכפפות ונעלם באמבולנס המתרחק. השוטר עוד ניסה לשוחח איתה, בשקט ובעדינות מפתיעים ומכמירי לב, אבל בסוף גם הוא ויתר. הצעתי לה מים. היא גירשה גם אותי. הקארה עשתה לי פרצוף של ״אמרתי לך, יא ילדה מפונקת שחושבת שהיא יכולה לשנות את העולם״ והתרחקה. האיש מחנות הסקס ניגש אליה, עזר לה לקום ושניהם נעלמו בחנות.

צילום: Emese Benko

אחרי חצי דקה הוא הציץ החוצה:
״בואי, אולי עכשיו היא תרצה לדבר איתך״
נכנסתי. היא לא היתה שם. היינו רק אני, האיש, וזין יותר גדול ממני שמוקרן על המסך מאחוריו. כתבתי על פתק את הכתובת של המרפאה הפתוחה של רל״א כדי שייתן לה ופתאום היא יצאה מאחורי וילון, עדיין מושכת באף:
״חשבת שאנסו אותי, נכון? אל תדאגי, לא אנסו. אם היו אונסים אותי הייתי אומרת. גם לא הייתי מתרגשת, זו לא תהיה הפעם הראשונה״
הפנים ההמומות שלי הצחיקו אותה:
״סתם, נו, כן הייתי מתרגשת, אבל בכל מקרה לא אנסו אותי. רק הרביצו לי בלי סקס. את עיתונאית?״
״לא.״
״סמויה?״
״ גם לא. סתם בחורה שרוצה לעזור לך.״
היא הסתכלה עלי בעניין:
״בואי, אני אספר לך מה קרה, אבל לא פה. בחוץ, בשמש.״

יצאנו. והיא כל כך רצתה לדבר.
״את רואה את כל הכושים פה? אני מבינה אותם. אני יודעת כמה קשה להם ואני חברה שלהם. הבנות האחרות לא רוצות ללכת איתם אבל אני מסתדרת איתם מצוין. יש בינינו אמון הדדי. את מכירה את הסוחרי סמים הערבים פה? אתמול הם הלכו מכות עם כמה כושים שאני לא מכירה. פתאום אחד הערבים דפק אבן בראש של אחד הכושים. ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה אבל הוא בכל זאת פתח לו את הראש. ירד לו מלא דם. לקחו אותו לבית החולים והגיעו שוטרים וכולם ברחו. אחר כך החברים של ההוא שפתחו לו את הראש חזרו. הם היו שיכורים וכועסים ועצובים וחיפשו על מי להוציא את זה, אז הם מצאו אותי.״
היא התחילה לבכות שוב ופתאום הבנתי שהכאב הפיסי הוא שולי בסיפור הזה. היא בכתה מעלבון ואכזבה. לאט לאט היא נרגעה. סיפרה לי על עצמה, שהיא לא עושה סמים, חוץ מג׳וינט פה ושם, שהסם שלה זה אלכוהול, שהיתה כבר פעמיים בסלעית, השתקמה והתנקתה, שהיא עדיין רוצה אבל פדיחה לבוא עוד פעם, סיפרה שכשהיתה נקייה היה לה חבר, שהם גרו ביחד והיא עבדה בעבודה רגילה ולא ברחוב, ורק אחרי חצי שנה, כשהוא עזב וחזר לרוסיה היא הבינה כמה היא אהבה אותו.
היא המשיכה: ״את רואה את הבחור הזה שם? משחק אותה שאין לו כסף. אתמול בא אלי ואמר לי – אפשר סקס היום וכסף מחר? אמרתי לו בוא הפוך, היום כסף מחר סקס. בכלל, חייבים לי הרבה כסף. לפני שלושה חודשים גנבו לי את התיק עם הארנק ותעודת הזהות. מאז לא לקחתי ביטוח לאומי. כבר עשרת אלפים שקל מחכים לי שם ולא לקחתי, מבינה איזה דפוקה אני? אבל אני לא דפוקה סתם. אני סכיזופרנית מאובחנת!״ זה מצחיק אותה.
״ואת לוקחת תרופות?״
״נראה לך?״ היא אומרת ועושה פרצוף רציני, ״אסור לערבב אלכוהול עם תרופות!״
״אז בואי," אני אומרת, "אני פה עם אוטו, ניסע למשרד הפנים להוציא לך תעודת זהות חדשה.״
היא מרימה ביד אחת את השיער שלה, שבילה את הלילה בשלולית, ואומרת בחיוך:
״השיער שלי לא נראה טוב היום. אבל מחר אני אלך איתך.״
״אהיה כאן מחר בתשע וחצי״
״בסדר. אבל תהיי רצינית.״

אנחנו מדברות עוד חצי שעה. בנתיים ניגשים אלי גברים, מתלהבים כנראה מהבחורה החדשה ברחוב. היא מגרשת אותם באסרטיביות, מזהירה אותם שאני סמויה וחוצצת ביני לבינם בגופה. מגוננת עלי מפני העולם שלה. אחד מהם, עקבי במיוחד, חוזר שלוש פעמים, אולי שיניתי את דעתי בנתיים. היא מגרשת אותו שוב ושוב. הבנות האחרות מתקרבות מידי פעם לראות מה העניין והיא צועקת עליהן. מסתבר שגם נשים בזנות מקללות ״לכי להזדיין יא שרמוטה״. לאורך השיחה היא מזכירה לי שוב ושוב: אבל תבואי מחר. באמת. תהיי רצינית! אני אומרת שאני אהיה רצינית אם היא תהיה. היא מבטיחה.

אני הולכת משם נסערת. עולה לסטודיו אבל לא מצליחה לצייר כלום. לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מעליה. ובלילה אני מתקשה להרדם, פתאום אני קצת חוששת: סכיזופרנית אלכוהוליסטית שלא לוקחת תרופות איתי לבד באוטו. אולי אני חסרת אחריות. אני חולמת עליה ובחלום היא נקייה ומסורקת. בבוקר, כשאני מדפיסה טפסים של משרד הפנים מהאינטרנט, אני קצת צוחקת על עצמי כשאני מדמיינת איך אני משכנעת אותה לתת לי לקחת אותה שוב לסלעית. איך אני מצילה אותה. בתשע וחצי אני על פינת סולומון והגליל.

היא לא באה.

19 תגובות

  1. מעוז
    26 בפברואר 2012

    .

    Reply
    • שירה גלזרמן
      27 בפברואר 2012

      !

      Reply
      • מעוז
        27 בפברואר 2012

        תכלס

        Reply
        • שירה גלזרמן
          27 בפברואר 2012

          מעוז חאלס אכלת את הראש

  2. קותי
    27 בפברואר 2012

    שירה יקרה,
    גם הפעם.
    חד פעמית, רגישה ומוכשרת,
    תודה!

    Reply
    • שירה גלזרמן
      27 בפברואר 2012

      תודה (:

      Reply
  3. Yaffa glass
    27 בפברואר 2012

    שימרי נפשך
    את מסתכנת

    מעריכה את אומץ הלב שלך
    מעריצה את עבודות האמנות שלך

    אבל המאמר הזה מספר סיפור של נאיביות והסתכנות
    סליחה שאני מגיבה באופן אישי כל כך בבלוג של אדם שאיני מכירה אבל זה מה שהייתי אומרת לך גם פנים אל פנים.

    Reply
    • שירה גלזרמן
      27 בפברואר 2012

      אני מעריכה את הכנות שלך. בלוג אישי הוא פלטפורמה שלגיטימי ואף רצוי להגיב בו באופן אישי, בגבולות מסויימים כמובן, אבל את ממש לא עוברת אותם. אז תודה על התגובה, על האהבה לציורים ועל הדאגה. אשמח לשמוע למה את חושבת כך, כי בעיני האומץ פה הוא בלהישיר מבט לשונה, למרות ואולי בגלל הרתיעה הבסיסית והטבעית, ולא בסיכון ממשי כלשהו (למעט הסיכון להתאכזב, כי מדובר באוכלוסיה שבאמת מאד קשה לעזור לה ומן הסתם ידעתי את זה מראש). לגבי הנאיביות- כן. בהחלט. אני מאמינה שנדרשת מידה של נאיביות כדי לעשות שינוי, ולו הקטן ביותר, בעולם. נדרשת נמאיביות כדי לשוחח עם אדם שדעתו הפוליטית, למשל, שונה משלי ולהאמין שאולי משהו ישתנה. אולי בי. אולי בו. אולי בשנינו. ונדרשת נאיביות כדי להמשיך לראות באחר בן אדם. ואני מקווה שזה לעולם לא ישתנה. סבא שלי המשיך להיות נאיבי גם בגיל תשעים ולפתוח בשיחה עם אנשים אבודים ברחוב ולהביא אותם הביתה. אם הוא הגיע לגיל הזה כנראה שהיה בו גם איזה יצר השרדות שסימן לו מתי לשים את הגבול והיכן וממי להשמר (:

      Reply
  4. רימונה
    27 בפברואר 2012

    יש לי תחושה עזה שנתת לה משהו חשוב מאוד, נִראוּת, מה שגם האנשים שנדבקים לה לגוף לא ממש נותנים לה.
    צריך להיות אדם של ממש כדי לתת לזולת תחושה שהוא אדם גם כן, גם אם שיקולים זרים גורמים לנו לחשוב שהוא לא.
    I like you.

    Reply
    • שירה גלזרמן
      28 בפברואר 2012

      ניראות זו המילה שחיפשתי. ותודה (:

      Reply
  5. אורי
    27 בפברואר 2012

    גם בעל חנות וגם שוטר שנשמעים אנושיים – אולי בכל זאת לא אבדה התקווה.
    מקווה שלסיפור שלה יהיה סוף טוב למרות הכל.

    Reply
    • שירה גלזרמן
      27 בפברואר 2012

      נכון, גם אני יצאתי משם איכשהו אופטימית- גם בגלל השוטר ובעל החנות, וגם, ובעיקר בגללה. כי למרות הסיטואציה, היא שמרה גם על חמלה בסיסית באופן שבו התייחסה לאחרים, במקרה הזה למבקשי המקלט האריתראים, והיה לה מאד חשוב שאדע את זה. והיתה בה חמלה אפילו למי שהכה אותה. חוץ מזה היה לה גם אחלה הומור, עוד דבר שלא מובן מאיליו שישרוד בתנאים האלה. כמובן שהאופטימיות שלי נמחצה תחת עקבי המציאות כשלמחרת, כשהיא לא היתה שם, ביקשתי מההיא עם הקארה למסור לה שחיפשתי אותה והיא אמרה: ״לה? בחיים אני לא אמסור לה כלום. מגעילה, מי סובל אותה? כל הבנות פה שונאות אותה״.

      Reply
  6. זונות בתחנה המרכזית בתל אביב|Saloona|שירה גלזרמון | בחדשות | סלונה
    27 בפברואר 2012

    […] פורסם בבלוג של שירה גלזרמן […]

    Reply
  7. Yaffa glass
    27 בפברואר 2012

    שירה
    אז כך, רציתי להתחיל עם שיר הלל בסגנון של ״ בזכות אנשים שכמוך העולם קיים״ וכו אבל לצערי אני מכירה אישית את אחד מהאנשים שגרים היום במה שהיה התחנה אני מכירה אותו/ה ( אני נמנעת מלתת פרטים אישיים בכדי למנוע זיהוי ) אותו אדם מוכר לי כשלושים שנה ואני יודעת שלהתנהגותו של אותו אדם אין מעצורים ואין גבולות – הוא/היא עשו בעבר דברים נוראים בכדי לספק את הצורך בסמים. אדם זה מסוכן למשפחתו שמקיימת אתו יחסים מצומצמים ביותר עד כדי כך שהאדם מנוע/ה מלבקר בבית משפחתו . אני אם לארבעה וסבתא לשבעה ואני יודעת שהסיכונים שאת לוקחת על עצמך גדולים.(לא שזה מעיד על משהו – חוץ מגיל ונסיון חיים ותו לא ) אני לא מעיזה להוסיף פרטים אחרים שוב מחשש של זיהוי וכאב לב למעורבים בדבר אחרי הכל זו פלטפורמה ציבורית. אם מותר לי להוסיף משפט נוסף , אין דרך לנחש התנהגות אנושית, בני אדם הם מפתיעים ולפעמים גם לטוב – אבל לו היית בתי הייתי מבקשת ממך להזהר. זהו אמרתי את שלי ותודה על הסבלנות .

    Reply
  8. אסף
    28 בפברואר 2012

    איך את כותבת – בום

    Reply
  9. דני רווה
    28 בפברואר 2012

    כתיבה מהממת וסיפור מרתק
    תודה על היוזמה
    ותודה על השיתוף

    Reply
  10. אור
    28 בפברואר 2012

    היי שירה,
    קראתי את הכל בנשימה עצורה… אני גרה בפלורנטין ודי רגילה למראות האלו, בדרך לעבודה/לימודים ובחזרה. למעשה הייתה לי חוויה דומה לפני שנה וחצי בערך כשחזרתי הבייתה מהלימודים וראיתי באחד הרחובות בחורה נרקומנית שוכבת על ספסל, הראש שלה היה שמוט והיא לא נראתה בהכרה. הדבר שהכי הטריד אותי שראיתי אותה מלבד זה שהיא לא נראתה בהכרה היא העובדה שהיא הייתה בהריון מתקדם…כולה שק של עור ועצמות עם בטן בולטת ותנועות של עובר שזז בפנים. עמדתי והסתכלתי, הרבה אנשים חלפו לידינו,הסתכלו והמשיכו בדרכם כאילו ראו עוד עץ או ספסל. נכנסתי לאחת החנויות ממול ושאלתי את המוכר אם הוא ראה מה קרה לה, הוא אמר שאין מה לעשות והיא נרקומנית אבל התקשרנו למד"א ותוך כמה דקות הגיע פרמדיק שכבר הכיר אותה ואמר שהיא כל פעם נכנסת להריון, יולדת, נותנים את הילד לאימוץ וכך חוזר חלילה… מאז עוד ראיתי אותה כמה פעמים מסתובבת ברחובות כאן עם בטן של הריון ונצבט לי הלב. אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת, אנחנו האנשים שגרים בת"א חיים לפעמים במין בועה שהכל בסדר, שת"א היא העיר הכי נורמטיבית ומפותחת כאן -אבל לא רואים את מה שקורה לנו מתחת לאף . אני חושבת שמה שעשית זה מעשה אמיץ, ניסית לעזור לבנאדם שאת אפילו לא מכירה -אבל בעצם איך אפשר להמשיך להתעלם ממשהו שקורה ממש ס"מ ליד היכן שחייך מתנהלים…

    Reply
    • שירה גלזרמן
      28 בפברואר 2012

      שובר את הלב הסיפור שלך. ועוד יותר שובר את הלב שלפעמים באמת אין איך לעזור.
      ראיתי פעם בתינוקיה בבית החולים תינוק שנולד מכור לסמים. הוא היה קטן נורא, אפילו שנולד בזמן, וכל הגוף שלו היה מכוסה בשפשופים. כששאלתי את האחות מה זה היא סיפרה לי שהוא נולד בקריז ופצע את עצמו מהרעידות על המגבת. לפחות עשר שנים עברו מאז והתמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. זה לא יאומן שיש אנשים שפוגשים כך את העולם לראשונה.
      אני מקווה בשבילה שהיא יצאה מזה.

      Reply
  11. בין הגנה לחופש « האחות הגדולה
    5 במרץ 2012

    […] תהיי רצינית (שירה גלזרמן) וגם בסלונה […]

    Reply

השאר תגובה