כינים

פורסם ע''י ב מאי 14, 2012 in בלוג | ‏10 תגובות

בבוקר אביבי אחד נכנסה האחות לכיתה ד2 בבית ספר מצפה בבאר שבע והודיעה שעכשיו יבדקו לנו כינים. היא עברה בין התלמידים חמושה בזוג מסרגות ופישפשה בראשים. המורה מרים צעדה אחריה וכתבה במחברת חומה את מה שלחשה לה האחות. לאחר שזו סיימה ויצאה, נעמדה המורה מרים בדרמטיות מול הכיתה והקריאה את שמות התלמידים שנמצאו נגועים בכינים, אני מאד מבקשת, הוסיפה, ששאר התלמידים לא ישחקו  איתם ולא יתקרבו אליהם עד שהוריהם יטפלו בכינמת. התמזל מזלי ונמצאתי נקייה. הילדים שכן היו להם כינים התכווצו בכיסאותיהם ולא אמרו דבר.

בניצני חוש צדק מתפתח של ילדה בת שמונה, לא הצלחתי להבין למה המורה מלבינה כך את פניהם. ועוד יותר לא הבנתי למה הם שותקים. בייחוד כשחלק לא מבוטל מהילדים האלו היו מה שהמורה נהגה לכנות "הילדים המופרעים". אבל הילדים המופרעים שתקו. בהפסקה הגדולה גייסתי את נואית ושלומית, שהיו מלכת הכיתה וסגניתה ובהתאמה גם בנותיהן של מנהלת בית הספר וסגניתה. הצעתי שנכתוב למורה מכתב ונסביר לה למה זה מעליב, ונחתים את כל הכיתה. ניסחנו יחד את הטקסט, שהיה משהו בין מכתב לעצומה, קצר ואסרטיבי אך מנומס, והתחלנו לעבור בין התלמידים. כאן חיכה לי השיעור המעשי הראשון בחיי בסוציולוגיה: אף לא אחד מהילדים שהושפלו בפומבי לא הסכים לחתום. לא הבנתי, אבל המשכתי עם מה שיש ובסוף היום הלכתי הביתה, חוששת מעט, אך מלאה התרגשות וציפיה למחר.

בלילה נדדה שנתה של שלומית. אכולת חרטה וחשש שמא נואית והיא לא תהינה יותר התלמידות האהובות של המורה מרים, היא סיפרה לאמא שלה על המכתב, וזו הרימה חיש קל טלפון למנהלת. למחרת בבוקר נשלחתי בדחיפות לחדר המנהלת, שם חיכו לי נואית ושלומית, אמהותיהן  והמורה מרים, שישבה ופכרה את אצבעותיה בעצבנות ובתוכחה. המנהלת לא בזבזה זמן: ״מי מכן אחראית למכתב הזה?״  בתה קפצה: ״שירה הכריחה אותנו. בכלל לא רצינו לכתוב אותו, אבל היא איימה עלינו״ נואית ושלומית, שהיו גבוהות ממני בראש וכבדות ממני בעשרה קילו כל אחת, התחילו לבכות. המנהלת שאלה אותי אם זה נכון. אמרתי שלא. שלומית קראה לי שקרנית והמורה מרים התחילה לבכות גם היא, במשיכות אף קולניות וכתפיים רועדות. המנהלת אמרה – אני חושבת שכדאי ששלושתיכן תתנצלנה בפני מרים ותחזורנה מהר לכיתה. עכשיו הבנתי עוד פחות, והמשכתי להתעקש: הרי המכתב עדיין בילקוט שלי, אמרתי, לא קראת אותו בכלל, אז איך את יודעת שהוא מעליב? מרים הפסיקה לבכות ואמרה שאני ילדה חצופה. נואית ושלומית התנצלו מייד וחזרו לכיתה עם המורה מרים.

המנהלת לא ידעה מה לעשות איתי. תלמידה טובה, שקטה וממושמעת. ופתאום המרי הזה. היא ניסתה לשכנע אותי בדרכי נועם: אני יודעת שלא התכוונת. תבקשי סליחה ונגמור עם זה. אבל אני בשלי. שותקת. ההורים שלך לא יאהבו את זה בכלל כשישמעו ממני הערב איך התנהגת. אבל  זה לא היה איום בכלל. ידעתי שהם דווקא ישמחו. לבסוף החליטה להעניש אותי ב detention, אבל מכיוון שהיינו בבאר שבע ולא ב-Breakfast club היא נאלצה להוציא את העונש לפועל בסלון שלה. בתום הלימודים  באתי אליה הביתה. היא הושיבה אותי בסלון, הניחה לידי כוס מים ואסרה עלי לקום, חוץ מלפיפי. בהתחשב בעובדה שהיא גרה מרחק חמישה בתים מהבית שלי וששיחקתי עם נואית בסלון הזה כבר לא מעט פעמים, זה לא היה מפחיד, רק משעמם. בהיתי בשומשום של הבלטות בבטן קפוצה מכעס והמתנתי בשקט. כשהערב ירד היא נשברה. לכי הביתה, היא אמרה. מרים כבר סולחת לך.

 

מאז שהחלה המהפכה החברתית אני חושבת על הסיפור הזה לא מעט. על הגיל הרך כל כך בו מפנימים כבר את הדיכוי, את המעמדות, את הפחד משררה. על הקלות בה לומדים להאמין שהגדול והחזק הוא בוודאי גם הצודק. שאסור למחות. שככה זה. וככה זה יהיה תמיד.

אני בטוחה שרוב הילדים האלה גדלו להאמין שהתשתיות המחורבנות בשכונה ד' הם גזרת שמיים, שמלחמה עם איראן זה טוב בשבילם, שלאילן בן דב מגיעות תספורות בזמן שלהם מעקלים את החשבון, שהמחאה היא של צעירים מפונקים ויש לבוז לה, שהמנהיגים ששיקרו להם בפנים עשו את זה לטובתם. והם יבחרו בהם שוב.

שינוי הוא מפחיד. אבל הוא הכרחי והוא אפשרי. אנחנו יכולים לעשות את זה יחד, גם בשבילנו וגם בשביל מי שכבר הפסיק לחלום, או שמעולם לא חשב שמותר לו.

ואף מורה מרים באף כיתה בעולם לא תגרום יותר לאף ילד לחשוב שהוא לא ראוי לכבוד. אפילו אם יש לו כינים.

10 תגובות

  1. רוני
    14 במאי 2012

    מה, שירה, שנגיד לך שוב שאת מספרת סיפורים מחוננת? וגם הצלחת לשלוח אצבע דקה לתוך לב מיואש הערב.

    Reply
  2. יעל
    15 במאי 2012

    פוסט מרגש גם אני חוויתי את אותן התחושות השבוע בעקבות כל האירועים הטראגים מדרמת מופז ובקבוקי התבערה בתל אביב עד נזיפה מהגגנת של בני על כך שהוא אינו מגיע לגן בזמן ומפסיד פעילות על לג בעומר הילד בן שנה וארבע….
    מחשבות על עזיבת המקום הזה מקננות בראשי והרי רק שבנו משם

    Reply
  3. נועם א"ס
    15 במאי 2012

    מצויין מצויין

    Reply
  4. ניר
    15 במאי 2012

    כתבה מצויינת!
    יש לי רק השגה אחת לגבי הפראזה האחרונה וממה שחוויתי על בשרי כשניסיתי להצטרף למחאה. זו לא הייתה מחאה חברתית ובהמשך זה יקצין יותר.
    לא ניתן לאחד כוחות כשהמחאה עוסקת בדיכוי של האזרחים ומצם הכלכלי ובזה מערבבים את המצב מול הפלשתינים. אם אני כמוך חושב שצריך פה שינוי דחוף אני לא בהכרח מסכים איתך שהפלשתינים ואנחנו צריכים כך וכך (לא ניכנס לזה).
    כשניסיתי להגיד את זה בפורומים שונים הבנתי יותר יותר שזו מחאה פוליטית אנטי ימין/ליכוד (שבאמת מאוד אשמים במצב) אבל לא בטוח שמחאה כזו הייתה קמה לו ראש הממשלה היה מהמרכז-שמאל והיה בעיצומם של מגעים להחזרת שטחים. הלוואי והייתי טועה!

    Reply
  5. אפרת מיכאלי
    15 במאי 2012

    כל כך נכון.
    מקווה שאת שירה הפרטית שלי (וגם את אחיה הגדול) אנחנו מחנכים לאקטיביזם ולרדיפה פשוטה אחר מה שנכון בעיניהם.
    שלא יהיו ממושמעים לאף מורה או גננת אם נוגד את חוש הצדק הפרטי שלהם.
    וחוץ מזה, אשמח לדבר אתך – בואי נקבע במייל – בכנס שאני מכינה ורוצה להזמין אותך ואת אורי באופן אישי וגם לדבר בו.
    כתבי לי ונדבר ישירות.

    Reply
  6. קותי
    15 במאי 2012

    לא אוכל להפסיק, גם כשארצה!

    Reply
  7. ליאור
    15 במאי 2012

    די אירוני אבל אני רואה את הטקסט שלך בצורה שונה, המשל והנימשל שלי הפוכים. המחאה החברתית היא תנועה אלימה, דורסנית ומדכאת. היא סימנה כמטרה את כל מי שמתנגד אליה, לא רק את אילן בן דוב. היא טוטאליטרית ומסוכנת, היא צינית בדיוק כמו משטר מפא"י הסוציאל דמוקרטי שהמציא את חיפושי הכינים וריסוסי הדי די טי.

    מי שהביא גליוטינה לשדירות רוטשילד הוא המאיים ולא המאויים. מי שהלבין את פניה של מרגלית צנעני רק משום שהביעה את דעתה נגד המחאה, החרים אותה הוא התוקף ולא הקורבן. מי שקרא לשוטר שמשתכר 4500 ש"ח "קאפו" ולמפגין ימין "ביבי יוגנט" הוא המסוכן ולא המסכן.

    לחשוש משינוי? אני לא חושש משינוי כל עוד הוא נעשה בצורה דמוקרטית ושקופה. המחאה היא מעצם הגדרתה אנטי דמוקרטית, רב הניסתר על הניגלה בה, לא ברור ולא ידוע מי אחראי למימון השכר של ליף ושפיר, אולי לעולם לא נדע.

    Reply
  8. עופר
    15 במאי 2012

    רגע שבו הערכים גוברים על הפחדים הוא ליצור בלב. תודה על השיתוף

    Reply
  9. derschnap
    15 במאי 2012

    חהחה

    אני גם זוכר את הבדיקת כינים הזאת בבית ספר נתיבות יורם בב"ש, מצחיק.
    למרות שאצלנו לא הקריאו את השמות כמו אצלכם, אבל בכל זאת, שכונה ד :)

    Reply
  10. כינים • מחאת הדיור
    15 במאי 2012

    […] לראשונה בבלוג של שירה גלזרמן […]

    Reply

השאר תגובה