טקסט מקטלוג תערוכת יחיד, מוזיאון חיפה, פברואר-יוני 2006, אוצרת: יהודית מצקל.

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי/ יהודית מצקל

הדפדוף באלבום המשפחתי הוא חוויה טעונה המוכרת לכול. השאלות המעסיקות אותנו מחפשות לשווא תשובות בין דפי האלבום האילמים. לעתים נדמה כי זיכרון של ילדות מאושרת, נטולת טרדות, מתנפץ אל מול התחושות העולות בנו תוך התבוננות בתצלומים. שירה גלזרמן נוגעת באמצעות עבודותיה בדיוק בנקודה זו. כך, למשל, בעבודתה פולה ושירה נראית דמות של ילדה כבת ארבע, לבושה בבגדיה החגיגיים, כשהיא עומדת על שולחן סלוני כאובייקט לתצוגה. לצדה, על הספה, יושבת סבתה המחייכת בגאווה. נראה כי זהו רגע מוכר לרבים מאיתנו – הרגע שבו ביקשו הורינו שנדקלם, נרקוד או נציג את כשרוננו בפני אורחים עלומים. לעתים זכרון זה כרוך בכאב, ברגעים של כניעה, מועקה ומבוכה שהיו כרוכים בהיענות לרצון לרצות את ההורים.

דן יצירה אחרת של גלזרמן, המבוססת אף היא על תצלום מתוך אלבום משפחתי, מציגה את הילד דן כשהוא עומד על כיסא בתחפושת סופרמן. התחפושת הגדולה ממידותיו הופכת אותו ליצור מעורר גיחוך וחמלה, היפוכו המוחלט של הגיבור הכל יכול. לדברי האמנית ציור זה הושפע מציורי הגמדים של האמן הספרדי בן המאה ה־17 ולסקז, על אף שרוב הגמדים שהוא צייר היו בוגרים. גלזרמן מעידה כי היא מתייחסת ל"תחושה העזה של העליבות העולה מהסיטואציה המצוירת", אך נקודת המבט אמפתית ואינה מבקשת לגחך על הדמות או ליצור קריקטורה שלה.לדבריה, "כמו האינפנטה בציור לס מנינס של ולסקז, גם דן נראה לא נינוח, נבוך בבגדיו, מוצג לראווה כאובייקט לעינו של המתבונן".

גלזרמן מעלה באוב וחוקרת את הדימויים מהאלבום המשפחתי דרך מעשה הציור – ציור מסורתי קלאסי, המנהל דיאלוג עם תולדותיו. במבט לאחור, היא מתבוננת על זיכרונות הילדות ומייצרת דימויים פריכים, חמקמקים, כחול הניגר מבין האצבעות. לעתים עינהן של הדמויות עצומות – מחווה גופנית שעוברת כחוט השני בחלק גדול מהעבודות. כך, למשל, דיוקנאות עצמיים, דיוקנאות הילדים, כמו גם דיוקנאותיהן של שתי הסבתות, מצוירים כשאיני הדמויות עצומות. באופן מכוון יוצרת האמנית מציאות חמקמקה, ואין זה ברור אם הדמויות מצויות במנוחה, בתרדמה או שמא בשנת עד.

בציור תמר, ג'וש ורבקה נראים שלושה ילדים רכים, שובי לב במתיקותם, כשהם ישנים על ספסל אחורי של מכונית. הנוף הנשקף מן החלון סתמי ולא קונקרטי. למרות מתיקות פניהם של הילדים, העין מוטרדת מן המראה המעלה תחושת אובדן. תחושה דומה מתעוררת בעקבות התבוננות בציור נהר ואוד, שנראים בו שני ילדים השרועים על האדמה. גלזרמן מרמזת על אסון, אך אינה מורה על כך במפורש. לצד המוטיב החוזר של העיניים העצומות תחושת הניתוק והבידוד מתחדדת לאור העובדה כי בכל הציורים הדמויות נתונות במקום בלתי מוגדר, מנותק ותלוש מסביבה מוכרת. לשאלה האם ציוריה הם דיוקנאות ממשיים או הדהודים של זיכרון ילדות רחוק השיבה האמנית: "בדיוקנאות העצמיים אני מנסה להתקפל שוב אל תוך מיטת ילדותי, לחזור אל מקום מוגן וראשוני, לפני שהסדר הופר, תוך מודעות לכך שעולם זה אינו קיים עוד".