יום הולדת לאינפנטה/ אוסקר וילד

תרגום רפאל אלגד (גרסה מקוצרת)

היה זה יום הולדתה של האינפנטה. שתים עשרה שנה מלאו לה, והשמש מלאה בקרניה את גני הארמון. אף על פי שהיתה נסיכה ממש, האינפנטה של ספרד, היה לה רק יום הולדת אחד בכל שנה, ממש כמו לילדיהם של העניים, ומשום כך אין פלא שחשוב מאד היה לכל תושבי המדינה שיהיה זה יום יפה באמת. בימים רגילים הרשו לה לשחק רק עם ילדים בני מעמדה ופירושו של דבר שנאלצה לשחק לבדה, אבל יום הולדתה היה יום מיוחד במינו, והמלך ציוה כי יורשה לה להזמין חברים כרצונה.

שעשועי היום היו רבים: להטוטנים אפריקנים וצוענים, דובי קרקס, קופים, קוסמים ורקדנים, אולם ההופעה המוצלחת והמלהיבה מכולן היתה זו של הגמד. היה זה ילד שמח וטוב לב אך כעור ומעוות שאחד האצילים קנה ביער מאביו, אשר שמח להפטר ממנו. אפשר כי הדבר המשעשע ביותר בגמד היה כי הוא לא ידע כמה מגוחך מראהו. כאשר ציותה הנסיכה כי הגמד ישוב וירקוד לפניה לאחר שעת המנוחה, לא היה מאושר ממנו.

בדרכו לחדרה נתקל הגמד הנרגש ביצור מבעית ודוחה: כשקד קידה קד גם היצור, וכשצחק, צחק גם הוא. מה הדבר? הוא הרהר והביט סביבו. מוזר, אבל דומה שכל מה שבחדר יש לו כפיל באותו קיר נעלם של מים צלולים. לבסוף, כשהתחוור לו שזוהי בבואתו שלו, השמיע צווחת יאוש, פרץ בבכי והשתטח על הרצפה. ובכן, הוא הוא אותו יצור מאוס ומגוחך ולמראהו צחקו כל הילדים. הנסיכה הקטנה, שחשב כי היא אוהבת אותו, רק לגלגה לכיעורו. ברגע זה ממש הגיעה הנסיכה עם בני לוויתה אל האולם, וקראה לגמד לשוב ולרקוד לפניה. משלא הצליחה להעיר אותו ביקשה הנסיכה מאחד החצרנים שיקים אותו על רגליו. החצרן התכופף ונגע בו. הגמד לא ירקוד עוד לעולם, אמר לבסוף, כי ליבו נשבר. בעתיד ישחקו עמי רק אלה שאין להם לב, קראה הנסיכה בזעם, ויצאה אל הגן.